ישנם רבים שיתנגדו לשייך לעצמם את התואר חילוני, מאחר והוא טומן בחובו הנחה סמויה, שבהיעדר שמירה על מצוות הופכים חייו של האדם לרצף שכולו חולין וחוסר קדושה. הם מעדיפים את המושג חופשי, משום שהוא מבטא את הרצון של האדם לאוטונומיה ואת העובדה שהוא אינו חש מחויב למצוות הדת.
הסופר ס. יזהר במאמר על החילוניות טוען כי להיות לא-דתי אפשר להיות מתוך בורות או עצלות ואילו להיות חילוני הרי זה מתוך בחירה ומודעות.
יאיר צבן שהוא מבין מקימי תנועה חילונית ישראלית ליהדות הומניסטית אומר, כי יש המגדירים חילוניות רק על דרך השלילה, כלומר: היעדר אמונה דתית, אולם אם עוקבים אחרי התפתחות השקפת העולם החילונית, רואים היא נשענת על ארבעה עמודים עיקריים:
1. ההומניזם - תפיסה שמעמידה את האדם במרכז.
2. הרציונאליזם - הכרה בריבונותה של התבונה האנושית והתפיסה החילונית שהתפתחה בעקבותיה כי אין דבר, לא ביקום, לא בטבע, לא בחברה ולא באדם, שהוא מראש חסום בפני הבדיקה המחשבתית-אנושית שלנו.
3. הסובלנות - יכולת הקבלה של קיום צורות חיים שונות בתוך מדינה או חברה אחת.
4. הריבונות - זכותו של האדם ושל הקבוצה לקבוע את אורחות החיים שלו באופן עצמאי.
האדם החילוני, ואפילו זה המאמין באלוהות כלשהי, אינו מקבל את הרעיון שיש השגחה פרטית אשר כביכול "שומרת על האדם" ונותנת לו פרסים ועונשים על מעשיו. מצב זה מאפשר מצד אחד בחירה ובחירה אישית ומן הצד השני אחריות על כל מעשיו של היחיד. כאשר נשים וגברים עוזרים לזולת או תורמים לאחר ולחברה, הם עושים זאת בשל עצם הנתינה ואולי מפני שרוצים כבוד או אהדה של אחרים, ולא מפני שהם מקווים שיקבלו משהו מהכוחות העליונים.
קריאה נוספת על תרבות חילונית ועל הגדרות של חילוניות – בוויקיפדיה .